פסק-דין בתיק עמ"ה 135-08

מהות הערעור

1.                                            ערעור על שומה בצו עפ"י מיטב שפיטה שהוציא המשיב למערער לשנת המס 2002, לפי סעיף 152(ב) לפקודת מס הכנסה (להלן: - "הפקודה"). 

2.             המחלוקת מתמקדת בחיוב המערער במס רווחי הון בגין פירוק מרצון של חברת "רוגוזינסקי את אבישר- ספקי ארוחות ושירותים בע"מ" ח.פ 51-061298-9 שבה היה המערער בעל מניות (להלן: - "החברה"). החברה עסקה באספקת ארוחות מוכנות, קייטרינג ושירותים נלווים. 

3.              המערער דיווח על "מחיר מקורי" של מניותיו בסך 191, 292, ועל "רווח ראוי לחלוקה" בסך 1,207,316 ש"ח (כמשמעות מונחים אלו בסעיפים 88 ו- 94ב לפקודה). המשיב לא קיבל נתונים אלה לצורך חישוב רווח ההון. המחלוקת מעלה לדיון שלוש שאלות. האחת, עלות המחיר המקורי של המניות בהן החזיק המערער. השנייה, אופן חישוב הרווח הראוי לחלוקה שהיה צבור בקופת החברה עובר לפירוקה. השלישית, האם פירוק החברה היה עסקה מלאכותית, כטענת המשיב.

הרקע העובדתי

4.                                            החברה הוקמה ביום 27.06.1972. בעת הקמת החברה היו רשומות 20,000 מניות בע"נ של לירה ישראלית, כאשר מתוכן ההון המונפק והנפרע היה 100 מניות שמתוכן החזיק המערער ב- 49 מניות בנות 1 לירה ישראלית. אהרון רוגוזינסקי ז"ל החזיק במניה אחת בת 1 לירה ישראלית ורעייתו סוניה רוגוזינסקיהחזיקה ב- 50 מניות בנות 1 לירה ישראלית. בשנת המס נשוא הערעור (2002) החזיק המערער ב- 92% מהון המניות וביתר המניות החזיק אחיו של המערער אברהם שרעבי. המניות שהוחזקו ע"י המערער כוללות מניות שהועברו לו ע"י בני-הזוג רוגוזינסקיבהסכם  מיום 16.1.94.

5.             ביום  5.12.2002 קיבלה החברה החלטה מיוחדת על פירוק מרצון, ועקב כך משך המערער את יתרת הרווחים שנצברו בחברה בסכום של 2,110,053 ש"ח. עו"ד גלעד ברנע מונה כמפרק החברה. ביום 24.12.2002, אישר רשם החברות את רישום הפירוק מרצון. במועד הפירוק היה המערער הבעלים של 100% מניות החברה ולטענתו, ההחלטה על הפירוק באה כדי לפרוש מעסקיו, כנובע מהעובדה שהתקרב לגיל הפרישה.

6.             עם פירוק החברה דיווח המערער על רווח ההון שנבע לטענתו, מפירוק החברה (להלן: -"רווח ההון") כדלקמן:

          עלות נומינאלית-                                                                                291,192 ש"ח.

          רווח הון אינפלציוני חייב-                                                                     38,344 ש"ח.

          רווח הון אינפלציוני פטור-                                                                 246,673 ש"ח.

          רווחים ראויים לחלוקה על פי סעיף 94 לפקודת מס הכנסה-           1,207,316 ש"ח.

          רווח הון ריאלי-                                                                                 326,528 ש"ח.

7.             במסגרת חיסול עסקי החברה וכינוס רכושה נמכר נכס המקרקעין שהיה בבעלות החברה למערער. העסקה דווחה  כדין לרשויות המס ושולמו מס שבח ומס מכירה. כמו-כן, נמכרו כל נכסי החברה למערער לפי שווים המאזני בתמורה ובהתאם שולם מס הון. עודפי החברה, חולקו למערער כדיבידנד פירוק.

8.             במהלך השנים 2003-2006 לאחר פירוקה של החברה, העביר המערער את הפעילות שנותרה בחברה למסגרת עסק עצמאי ודיווח בדוחותיו האישיים על הכנסות מעסק שירותי קייטרינג ואספקת ארוחות.

9.       בהחלטתו בהשגה לא קיבל המשיב מלוא טענות המערער ביחס לרווחים שנוצרו לו מפירוק החברה. כך לא הוכרה עלות רכישת המניות כפי הנטען, תוקן סכום הרווח הראוי לחלוקה, ולחלופין נקבע שיש לראות בפירוק עסקה מלאכותית ולקבוע את סכום הרווחים כדיבידנד החייב במס בשיעור של 25% לפי סעיף 125(ב)(2) לפקודה. על יסוד קביעותיו אלו, הוציא המשיב את הצו נשוא הערעור.

תמצית טענות הצדדים

10.     לטענת המערער, היה מקום למחוק את נימוקי השומה על הסףמאחר שהליך השומה היה פגום. עפ"י הנטען, בשלביו השונים של ההליך המשיב טען טענות סותרות חלק מנימוקי השומה שאימץ במסגרת הדיון. יתר על-כן, מצויה סתירה גם בטענות שהועלו בנימוקי השומה עצמם. כך בשלב א של השומה טען המשיב כטענה עיקרית וראשונה, כי פירוק החברה מהווה עסקה מלאכותית ויש למסות את הרווחים שמשך הנישום מהחברה (סך של 2,110,053 ש"ח) כדיבידנד החייב במס בשיעור של 25% לפי סעיף 125(ב)(2) לפקודה. יחד עם זאת, במסגרת נימוקי השומה ואף בהחלטה בשלב ההשגה הכיר  המשיב בכך שהחברה פורקה מרצון וערך שומה המבוססת על הכרה זו, ורק כטענה חלופית העלה את הטענה כי מדובר בעסקה מלאכותית. לשיטת המערער, מדובר בטענות עובדתיות סותרות ויש לדחותן. עוד טען המערער, כי במסגרת נימוקי השומה בערעור הכיר המשיב בכך ששגה בדרך חישוב הרווח הראוי לחלוקה ותיקן את הסכום שקבע קודם לכן.

ב"כ המערער הביע דעתו, כי בנסיבות שתוארו התגלה הליך שומה פגום כאשר מתקבל הרושם שחלף חתירה למס אמת, המשיב "מנסה להשית על הנישום מס ויהי מה", ולכן נכון היה אף לקבל את הערעור על הסף.